אלמוות דיגיטלי: בין חזון לאחריות אתית

בנובמבר 2025 השיקה חברה אמריקאית אפליקציה שמייצרת דמות וידאו של אדם שנפטר מכמה דקות של צילום. סרטון ההשקה, אם מדברת עם הבן שלה שכבר איננו, צבר עשרות מיליוני צפיות, ובתוך שבוע הפך לשם נרדף למה שאסור לעשות בתחום הזה. אנחנו בונים מוצר באותה קטגוריה. אז השאלה "האם זה מוסרי" היא לא תיאורטית בשבילנו, היא השאלה שאנחנו נשאלים בכל שיחה, ובצדק. במאמר הזה אני עונה עליה דרך שלוש שאלות קטנות יותר, ושלושה מקרים שקרו באמת.

שאלה 1: הסכמה, האדם הזה לא ביקש את זה

זו הטענה החזקה ביותר נגד כל הקטגוריה, ואין טעם להתחמק ממנה: מי שנפטר לא נתן הסכמה מפורשת לכך שתיבנה דמות בסגנונו. ב-2024 פרסמו שני חוקרים ממרכז לוורהולם לעתיד הבינה באוניברסיטת קיימברידג' קריאה להסדרת התחום, וטבעו מונח שנשאר: "רדיפה לא רצויה", מצב שבו דמות AI של נפטר ממשיכה לפנות לאנשים שלא ביקשו את זה, או משמשת למטרות שהאדם לא היה מאשר (ההודעה של קיימברידג').

מה אנחנו עושים עם זה: את ההסכמה שאי אפשר לקבל מהאדם, אנחנו דורשים מהמשפחה. פרופיל נוצר רק אחרי שהיוצר מאשר שבני המשפחה הקרובים שותפים להחלטה; הדמות נבנית רק מחומרים שהמשפחה עצמה מעלה, לא מגרידה של הרשת, לא מפוסטים ציבוריים; והיא לא פונה לאיש מיוזמתה, אף פעם. ומה שלא נוכל לעשות: לאמת שההסכמה המשפחתית אמיתית. אנחנו סומכים על מי שיוצר את הפרופיל, ואומרים את זה בקול.

שאלה 2: זכויות, של מי הזהות הדיגיטלית, ומה קורה כשהחברה נעלמת

ביולי 2026 נסגרה HereAfter AI, המוצר המוכר ביותר בקטגוריה, זה שכל כתבה על "לדבר עם מתים ב-AI" ציטטה. משתמשים שהקליטו שעות של ראיונות עם הורה גילו אתר שמחזיר שגיאה וכתובת מייל לפניות. חלקם ייצאו את ההקלטות בזמן; חלקם לא (כתבנו על זה בהרחבה, באנגלית). השאלה "של מי הזיכרונות" קיבלה פתאום תשובה מעשית מאוד: של מי שיכול להוריד אותם.

ובישראל? נכון ל-2026 אין חוק ייעודי ל"זהות דיגיטלית" של אדם שנפטר. מה שחל בפועל נשען על חוק הגנת הפרטיות ועל דיני ירושה, שניהם נכתבו לפני שהשאלה הזו הייתה קיימת, ושניהם שותקים על השאלה מי מחליט אם לבנות דמות של סבא. כלומר האחריות היא על הפלטפורמה. העמדה שלנו פשוטה, וכתובה בעמוד האתיקה: הפרופיל שייך למשפחה שיצרה אותו; הכול ניתן לייצוא בכל רגע, בפורמטים פתוחים; והכול ניתן למחיקה, כולל הקול המשוחזר אצל ספק הקול החיצוני, בלי "תקופת צינון" ובלי עותק שנשאר.

שאלה 3: נזק, האם זה עוזר להתאבל, או מונע מזה?

הכנות מחייבת להגיד: המחקר צעיר, ואין תשובה חד-משמעית. מחקרים ראשונים מ-2026 מצאו שאצל חלק מהמתאבלים, שיחה עם דמות של יקירם סיפקה נחמה ומעין סגירת מעגל; אותם מחקרים בדיוק מתעדים גם תלות, ואת הכאב של תשובה "לא כמוהו". אספנו את כל מה שידוע, עם קישורים, במאמר AI ואבל.

מה שאפשר לעשות בינתיים הוא לבנות את הגבולות לתוך המוצר, לא להשאיר אותם למדיניות. אצלנו: הדמות תמיד מזדהה כ-AI: לא "מרגישה כמוהו", לא מעודדת לשכוח; היא לא עוסקת במוות ובנסיבותיו, אלא בחיים; אין זיכרון בין שיחות: כל שיחה מתחילה מחדש, בכוונה, כדי שלא תיבנה "מערכת יחסים" מצטברת שמטפחת תלות; והיא לא ממציאה: אם משהו לא בחומרים, התשובה היא "אני לא זוכר", לא זיכרון שלא היה. הגבולות האלה קבועים. גם המשפחה לא יכולה לכבות אותם, וזה בכוונה.

מה אנחנו עדיין לא יודעים

• אין פסיקה הלכתית לנושא, ואנחנו לא מתיימרים לתת אחת. משפחה שרוצה ייעוץ, עדיף לפני היצירה.
• אין רגולציה ישראלית, ואין סימן שהיא בדרך. עד שתגיע, הכללים למעלה הם מה שיש.
• אין מספיק מחקר ארוך-טווח. מה שקורה למשפחה אחרי חמש שנים עם דמות כזו, אף אחד עוד לא מדד.

ולמה בכלל

בניתי את המוצר הזה אחרי שאיבדתי את אחותי ב-7 באוקטובר. עברתי על כל אפליקציה בקטגוריה כמשפחה, לא כמתחרה, ומה שהפחיד אותי לא היה הטכנולוגיה, אלא ההבטחות. "תדברו איתה שוב" זו הבטחה שאף מוצר לא יכול לקיים, ומי שמבטיח אותה מוכר משהו אחר. אני מעדיף מוצר שאומר "לא" לפעמים, לא על המוות, לא זיכרון מומצא, לא להעמיד פנים, על מוצר שמבטיח הכול. אם זה אומר שהדמות לפעמים עונה "אני לא זוכר", זה בסדר. ככה גם סבא היה עונה.

שאלות נפוצות

מה זה בכלל אווטאר AI ומה הוא לא, במאמר לדבר עם אדם שנפטר דרך AI. הגבולות המלאים, ואיך למדוד אותנו לפיהם, בעמוד האתיקה.